בס"ד

חוק השכירות והשאילה לישראל

על פי ההלכה

 

 

 

פרק א: שכירות

 

 

סימן א: הוראות כלליות

 

1.  מהות השכירות

2.  תחולה

3.  פרטים שלא נקבעו בהסכם

4.  תום לב

 

סימן ב: חיובי המשכיר

 

5.  המסירה, מועדה ומקומה

6.  אי-התאמה

6א.אונאה

7.  חובת תיקון המושכר

8.  העלמה של אי-התאמה או פגם

9.  תרופות בשל אי תיקון

10. פגם שאין לדרוש תיקונו

11. שימוש ללא הפרעה

 

סימן ג: חיובי השוכר

 

12. חובת קבלת המושכר

13. דמי השכירות

14. מועד התשלום ומקומו

15. פטור מחובת התשלום

16. שימוש במושכר

17. בדיקת המושכר ותיקונו בידי המשכיר

 

סימן ד: תקופת השכירות

 

18. תחילת השכירות

19. סיום השכירות

20. החזרת המושכר

 

סימן ה: הוראות שונות

 

21. העברת המושכר

22. העברת השכירות

23. תרופות כלליות בשל הפרת חוזה

24. תחולת חוק השומרים

25. קיזוז

 

 

פרק ב: שאלה

 

26. מהות השאלה

27. תחולת סעיפים

27א. תחולת חוק השומרים

28. אי התאמה (/שלילת התרופות)

29. סיום השאלה

30. העברת השאלה

 

 

פרק ג: שונות

 

31. שימוש בלי החזקה

32  33

פרק א: שכירות

 

 

סימן א: הוראות כלליות

 

1. מהות השכירות

 

שכירות היא זכות שהוקנתה בתמורה (להלן  דמי שכירות) להחזיק בנכס ולהשתמש בו.

 

החוק האזרחי > שכירות היא זכות שהוקנתה בתמורה (להלן  דמי שכירות), להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות.

 

 

 

2. תחולה

 

(א) הוראות פרק זה יחולו על שכירות של מקרקעין ושל מיטלטלין, ובשינויים המחויבים  גם על שכירות של כל נכס שחל עליו קנין.

 

(ב) הוראות פרק זה יחולו, בשינויים המחויבים, גם על שכירות משנה.

 

(ג) הוראות פרק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון, ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים.

 

החוק האזרחי > (א) הוראות פרק זה יחולו על שכירות של מקרקעין ושל מיטלטלין, ובשינויים המחוייבים  גם על שכירות של זכויות.

(ב) הוראות פרק זה יחולו, בשינויים המחויבים, גם על שכירות משנה.

(ג) הוראות פרק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים.

 

 

 

3. פרטים שלא נקבעו בהסכם

 

פרטים של חוזה שכירות שלא נקבעו בהסכם בין הצדדים יהיו לפי הנוהג שהצדדים להסכם ראו אותו כמקובל עליהם בעסקאות קודמות שביניהם ובאין נוהג כזה  לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעסקאות מאותו סוג.

 

החוק האזרחי > פרטים של חוזה שכירות שלא נקבעו בהסכם בין הצדדים יהיו לפי הנוהג שהצדדים להסכם ראו אותו כמקובל עליהם בעסקאות קודמות שביניהם, ובאין נוהג כזה  לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעסקאות מאותו סוג.

 

 

 

4. תום לב

 

חיוב הנובע מחוזה שכירות יש לקיימו בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מן החוזה.

 

החוק האזרחי > חיוב הנובע מחוזה שכירות יש לקיימו בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מן החוזה.

 

 

סימן ב: חיובי המשכיר

 

5. המסירה, מועדה ומקומה

 

(א) המשכיר חייב למסור את המושכר לשוכר בהעמדת המושכר לרשותו.

 

(ב) הוסכם על מסירה בתאריך מסוים או תוך תקופה פלונית, כל מי שקביעת הזמן בין הצדדים היתה לטובתו רשאי לדרוש להקדים את הזמן, ובתנאי שלא יגרם ע"י כך נזק לצד השני. לא הוסכם על מועד המסירה, תהא המסירה סמוך למועד כריתת הסכם השכירות.

 

(ג) המסירה תהא במקום שבו נמצא המושכר בזמן כריתת החוזה.

 

החוק האזרחי > (א) המשכיר חייב למסור את המושכר לשוכר בהעמדת המושכר לרשותו.

(ב) הוסכם על מסירה תוך תקופה פלונית, רשאי המשכיר לקבוע את מועד המסירה בתוך אותה תקופה; לא הוסכם על מועד המסירה, תהא המסירה זמן סביר לאחר כריתת החוזה; במקרים אלה על המשכיר להודיע לשוכר זמן סביר מראש על מועד המסירה.

(ג) המסירה תהא במקום שבו נמצא המושכר בזמן כריתת החוזה.

 

 

 

6. אי-התאמה

 

(א) המשכיר לא קיים את חיוביו אם מסר לשוכר נכס שבזמן המסירה:

 

(1) לא התאים מבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו או מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים (להלן: אי-התאמה).

 

(2) לא התאים למה שדרוש לשימושו הרגיל של המושכר, או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם או שהשוכר רגיל לשכור בשבילה והמשכיר ידע זאת.

 

(3) אינו נקי מכל איסור הנאה, שעבוד, עיקול וזכות אחרת של צד שלישי, שעלולה לפגוע בשימושו של השוכר.

 

(ב) אין השוכר זכאי להסתמך על אי-התאמה אם השתמש במושכר לאחר שנודע לו על אי-התאמה.

 

החוק האזרחי > המשכיר לא קיים את חיוביו אם מסר לשוכר נכס שבזמן המסירה לא התאים מבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו או מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים (להלן  אי-התאמה); אולם אין השוכר זכאי להסתמך על אי-התאמה בכל אחת מאלה:

(1) הוא ידע עליה בעת כריתת החוזה.

(2) הוא לא הודיע עליה למשכיר זמן סביר לאחר שגילה אותה או, אם הודיע כאמור, לא נתן למשכיר הזדמנות נאותה לבדוק את המושכר; פסקה זו לא תחול אם ידע המשכיר על אי-התאמה.

 

 

 

6א. אונאה

 

על הסכם שכירות יחולו דיני אונאה במחיר.

 

 

 

7. חובת תיקון המושכר

 

(א) המשכיר חייב, תוך זמן סביר לאחר שקיבל דרישה לכך מאת השוכר, לתקן במושכר, או בנכס שברשותו המשמש את המושכר והוזכר בהסכם ביניהם, כל דבר הניתן לתיקון, השולל או המגביל את השימוש המוסכם או הרגיל במושכר (להלן: פגם), בין שהפגם היה בזמן מסירת המושכר לשוכר ובין שהתהווה לאחר מכן, זולת פגם שהשוכר אחראי לו לפי חוק השומרים, או שתיקונו, לפי ההסכם או לפי המקובל בנסיבות, אינו חל על המשכיר, או אינו מצריך מומחיות.

 

(ב) המשכיר רשאי לקיים את חיובו לפי סעיף זה בדרך של החלפת הנכס בנכס אחר, שלפחות זהה לראשון, במקרה של מושכר בלתי מסוים. או טוב יותר מהראשון במקרה של מושכר מסוים; הוצאות ההחלפה יחולו על המשכיר.

 

החוק האזרחי > (א) המשכיר חייב, תוך זמן סביר לאחר שקיבל דרישה לכך מאת השוכר, לתקן במושכר, או בנכס שברשותו המשמש את המושכר, כל דבר השולל או המגביל הגבלה של ממש את השימוש במושכר לפי ההסכם או לפי המקובל בנסיבות (להלן פגם), בין שהפגם היה בזמן מסירת המושכר לשוכר ובין שהתהווה לאחר מכן, זולת פגם שהשוכר אחראי לו לפי חוק השומרים, תשכ"ז1967, או שתיקונו, לפי ההסכם או לפי המקובל בנסיבות, אינו חל על המשכיר.

(ב) היה הנכס המושכר מיטלטלין ובשביל השוכר לא נודעת משמעות לזהותו, רשאי המשכיר לקיים את חיובו לפי סעיף זה בדרך של החלפת הנכס בנכס אחר; הוצאות ההחלפה יחולו על המשכיר.

 

 

 

8. העלמה של אי-התאמה או פגם

 

השוכר יהא זכאי לזכויות לפי סעיפים 6 ו 7 על אף האמור בכל הסכם, אלא אם כן ידע השוכר על אי-התאמה או על הפגם, או שמחל על ערכן.

 

החוק האזרחי > היו אי התאמת המושכר או הפגם נובעים מעובדות שהמשכיר ידע או שהיה עליו לדעת עליהן בעת כריתת החוזה ולא גילה אותן לשוכר, זכאי השוכר לזכויות לפי סעיפים 6 ו7 על אף האמור בכל הסכם.

 

 

 

9. תרופות בשל אי תיקון

 

(א) לא תקן המשכיר את הפגם תוך זמן סביר לאחר שקיבל על כך דרישה מאת השוכר, רשאי השוכר

 

(1) לתקן את הפגם ולדרוש מהמשכיר החזר הוצאותיו.

 

(2) להפחית את דמי השכירות, כל עוד לא תוקן הפגם, לפי היחס שבו פחת שווי השכירות עקב הפגם לעומת שוויה לפי החוזה.

 

(ב) רצה השוכר לתקן את הפגם, עליו להודיע על כך בכתב למשכיר זמן סביר מראש.

 

(ג) פגם שתיקונו דחוף עד שאין לדרוש מן השוכר שימתין לתיקונו בידי המשכיר, רשאי השוכר לתקנו כאמור בס"ק (א)(1) בלא דרישה לפי סעיף 7 (א), או הודעה לפי ס"ק (ב).

 

החוק האזרחי > (א)  לא תיקן המשכיר את הפגם תוך זמן סביר לאחר שקיבל על כך דרישה מאת השוכר, רשאי השוכר –

(1) לתקן את הפגם ולדרוש מהמשכיר החזרת הוצאותיו הסבירות.

(2) להפחית את דמי השכירות, כל עוד לא תוקן הפגם, לפי היחס שבו פחת שווי השכירות עקב הפגם לעומת שוויה לפי החוזה.

(ב) רצה השוכר לתקן את הפגם, עליו להודיע על כך בכתב למשכיר זמן סביר מראש.

(ג) פגם שתיקונו דחוף עד שאין לדרוש מן השוכר שימתין לתיקונו בידי המשכיר, רשאי השוכר לתקנו כאמור בסעיף קטן (א) (1) בלי דרישה לפי סעיף 7 (א) או הודעה לפי סעיף קטן (ב).

 

 

 

10. פגם שאין לדרוש תיקונו

 

היה הפגם תוצאה מנסיבות שבעת כריתת החוזה לא ידע עליהן המשכיר ולא היה עליו לדעת עליהן, או לא ראה אותן ולא היה עליו לראותן מראש, ותיקון הפגם באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שהיה מטיל על המשכיר חיוב השונה באופן יסודי ממה שהוסכם בין הצדדים:

 

(א) בנכס מסוים  לא יהא הפגם עילה לדרישת תיקון, להחלפת המושכר או להחזרת הוצאות כאמור בסעיף 9(א)(1).

 

(ב) בנכס בלתי מסוים  יהא הפגם עילה לדרישת תיקון, להחלפת המושכר,  להחזרת הוצאות כאמור בסעיף 9(א)(1) או להפחתת דמי השכירות כאמור בסעיף 9(א)(2), זולת:

 

(1) אם הפגם לא היה בגוף הנכס, והוא נוצר בעקבות שימושו של השוכר בנכס;

 

(2) אם לא ניתן עוד להשלים את מטרת השכירות אפילו באמצעות נכס חלופי.

 

(ג) לא היה חייב המשכיר להעמיד נכס חלופי כאמור בס"ק (א) או לא העמיד המשכיר נכס חלופי כאמור בס"ק (ב) וניתן למכור את הנכס ובדמיו לקנות או לשכור נכס אחר לצורך השלמת השכירות  אם הנכס הוא מיטלטלין, השוכר רשאי לעשות כן, ואם הנכס הוא מקרקעין, אין השוכר רשאי לעשות כן.

 

החוק האזרחי > היה הפגם תוצאה מנסיבות שבעת כריתת החוזה לא ידע עליהן המשכיר ולא היה עליו לדעת עליהן, או לא ראה אותן ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, ותיקון הפגם באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שהיה מטיל על המשכיר חיוב השונה באופן יסודי ממה שהוסכם בין הצדדים  לא יהא הפגם עילה לדרישת תיקון, לפיצויים או להחזרת הוצאות כאמור בסעיף 9 (א) (1).

 

 

 

11. שימוש ללא הפרעה

 

המשכיר חייב לאפשר לשוכר להשתמש במושכר במשך תקופת השכירות לפי המוסכם בין הצדדים ללא הפרעה מצדו או מטעמו.

 

החוק האזרחי > המשכיר חייב לאפשר לשוכר להשתמש במושכר במשך תקופת השכירות לפי המוסכם בין הצדדים ללא הפרעה מצדו או מטעמו.

 

 

 

סימן ג: חיובי השוכר

 

12. חובת קבלת המושכר

 

בוטל

 

החוק האזרחי > השוכר חייב לקבל את המושכר להחזקתו במועד ובמקום כאמור בסעיף 5.

 

 

 

13. דמי השכירות

 

(א) השוכר חייב לשלם למשכיר את דמי השכירות.

 

(ב) לא הוסכם על שיעור דמי שכירות או על דרך קביעתם – לא יהא תוקף להסכם השכירות, אא"כ היה ערך השכירות קצוב וידוע לכל בעת כריתת ההסכם.

 

(ג) לא הוסכם על שיעור דמי השכירות ואין ערך השכירות של המושכר ידוע וקצוב לכל בעת כריתת ההסכם, והשוכר השתמש במושכר  ישולמו דמי שכירות הראויים להשתלם למשך אותו זמן, וכפי השער הזול שבשוק למושכר זהה.

 

החוק האזרחי > (א)   השוכר חייב לשלם למשכיר את דמי השכירות.

(ב) לא הוסכם על שיעור דמי שכירות או על דרך קביעתם, ישולמו דמי שכירות שהיו ראויים להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה.

 

 

 

14. מועד התשלום ומקומו

 

(א) נקבעו דמי השכירות בסכום מסוים לתקופות קצובות ישולמו בסוף כל תקופה.

 

(ב) דמי השכירות ישולמו, באחת הדרכים המקובלות או בשווה כסף, בכל מקום בו נמצא המשכיר.

 

החוק האזרחי > (א) נקבעו דמי השכירות בסכום מסוים לתקופות קצובות ישולמו, בשכירות מקרקעין  בראשית כל תקופה, ובשכירות אחרת  בסוף כל תקופה.

(ב) דמי השכירות ישולמו, באחת הדרכים המקובלות, במקום עסקו של המשכיר, ובאין לו מקום עסק  במקום מגוריו.

 

 

 

15. פטור מחובת התשלום

 

(א) נמנע מן השוכר להשתמש בנכס המושכר למטרת השכירות מחמת הרס המושכר או פגיעה בו, מתבטל החוזה בשל כך, והשוכר פטור מתשלום דמי השכירות בעד הזמן שהשימוש נמנע כאמור;

 

(ב) נמנע מן השוכר להשתמש בנכס המושכר למטרת השכירות מחמת סיבה שאינה בהרס המושכר או פגיעה בו, רשאי השוכר לבטל את השכירות בשל כך, והשוכר פטור מתשלום דמי השכירות בעד הזמן שהשימוש נמנע כאמור. לא ביטל השוכר את החוזה, חייב הוא בתשלום דמי השכירות גם בעד הזמן שהשימוש נמנע כאמור.

 

(ג) הרשות לבטל את החוזה האמורה בס"ק (ב) תחול רק אם לא היה קשר בין השימוש שעשה השוכר במושכר לסיבת מניעת השימוש.

 

החוק האזרחי > (א) היה הנכס המושכר מקרקעין ונמנע מן השוכר להשתמש בו למטרת השכירות מחמת נסיבות הקשורות במושכר או בדרכי הגישה אליו והשוכר לא ביטל את החוזה בשל כך, פטור הוא מתשלום דמי השכירות בעד הזמן שהשימוש נמנע כאמור; המשכיר רשאי, כעבור זמן סביר בנסיבות הענין, לבטל את החוזה, זולת אם הודיע לו השוכר לפני כן שהוא מוותר על הפטור מתשלום דמי השכירות.

(ב) הפטור האמור יחול רק אם בעת כריתת החוזה לא ידע השוכר על הנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) ולא היה עליו לדעת עליהן, או לא ראה אותן ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען.

 

 

 

16. שימוש במושכר

 

השוכר לא ישתמש במושכר אלא לפי המוסכם; אולם אם שימוש זה לא הותנה כשימוש ייחודי, רשאי הוא להשתמש במושכר שימוש אחר, ובלבד שלא יהיה בו משום פגיעה במושכר או הכבדה על המשכיר יותר מאשר לפי המוסכם.

 

החוק האזרחי > השוכר לא ישתמש במושכר אלא לפי המוסכם; אולם אם שימוש זה לא הותנה כשימוש ייחודי, רשאי הוא להשתמש במושכר שימוש אחר, ובלבד שלא יהיה בו משום פגיעה במושכר או הכבדה על המשכיר יותר מאשר לפי המוסכם.

 

 

 

17. בדיקת המושכר ותיקונו בידי המשכיר

 

השוכר חייב לאפשר למשכיר, בכל עת סבירה, לבדוק את המושכר ולבצע בו תיקונים, ובלבד שהמשכיר יודיע לו על כך זמן סביר מראש וימעיט ככל האפשר בהפרעה לשוכר.

 

החוק האזרחי > השוכר חייב לאפשר למשכיר, בכל עת סבירה, לבדוק את המושכר ולבצע בו תיקונים, ובלבד שהמשכיר יודיע לו על כך זמן סביר מראש וימעיט ככל האפשר בהפרעה לשוכר.

 

 

 

סימן ד: תקופת השכירות

 

18. תחילת השכירות

 

לא הוסכם על תחילת תקופת השכירות, תתחיל תקופת השכירות עם מעשה קניין השכירות.

 

החוק האזרחי > תקופת השכירות תתחיל עם מסירת המושכר לשוכר.

 

 

 

19. סיום השכירות

 

(א) לא הוסכם על תקופת השכירות, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני.

 

(ב) הוסכם על תקופת השכירות, והצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה

 

(1) רשאי המשכיר לסיים את השכירות מידית.

 

(2) רשאי השוכר לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה למשכיר.

 

(ג) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א) או בסעיף קטן (ב)(2), תסתיים השכירות –

 

(1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסוים לתקופות קצובות  בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים ממתן ההודעה, הכל לפי המוקדם יותר.

 

(2) בכל מקרה אחר  במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר  תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה.

 

החוק האזרחי > (א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני.

(ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות –

(1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסוים לתקופות קצובות  בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר.

(2) בכל מקרה אחר במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר  תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה.

 

 

 

20. החזרת המושכר

 

(א) בתום השכירות חייב השוכר להחזיר למשכיר את המושכר, והמשכיר חייב לקבלו.

 

(ב) בשכירות של מקרקעין יוחזר המושכר כשהוא פנוי.

 

(ג) בשכירות של מיטלטלין יכול המשכיר להחזירו לשוכר בכל מקום ישוב, אולם המשכיר יכול לתבוע את המושכר רק במקום שבו נמסר לשוכר.

 

החוק האזרחי > (א) בתום השכירות חייב השוכר להחזיר למשכיר את המושכר והמשכיר חייב לקבלו.

(ב) בשכירות של מקרקעין יוחזר המושכר כשהוא פנוי.

(ג) בשכירות של מיטלטלין יוחזר המושכר במקום שבו נמסר לשוכר.

 

 

 

סימן ה: הוראות שונות

 

21. העברת המושכר

 

המשכיר רשאי להעביר לאחר את זכויותיו במושכר; עשה כן, יבוא רוכש הזכויות במקומו של המשכיר בכל הנוגע לחוזה השכירות.

 

החוק האזרחי > המשכיר רשאי להעביר לאחר זכויותיו במושכר; עשה כן, יבוא רוכש הזכויות במקומו של המשכיר בכל הנוגע לחוזה השכירות, אולם כל עוד לא נתן המשכיר לשוכר הודעה על ההעברה או לא נודע לשוכר עליה ממקור אחר  מופטר השוכר בתשלום דמי השכירות וקיום שאר חיוביו למשכיר.

 

 

 

22. העברת השכירות

 

(א) בשכירות מיטלטלין  אין השוכר רשאי להשאיל או להשכיר את המושכר לאחר, אלא בהסכמת המשכיר.

 

(ב) בשכירות מקרקעין  רשאי השוכר להשאיל או להשכיר את המושכר לאחר, גם ללא הסכמת המשכיר.

 

(ג) התנה המשכיר מתחילה שלא יאפשר שכירות משנה – תנאו קיים.

 

החוק האזרחי > השוכר אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושכר או להשכירו בשכירות משנה, אלא בהסכמת המשכיר; אולם אם לא הסכים המשכיר לעסקה מטעמים בלתי סבירים או התנה את הסכמתו בתנאים בלתי סבירים, יהיה –

(1) בשכירות מקרקעין  רשאי השוכר לעשות את העסקה בלי הסכמתו של המשכיר.

(2) בכל שכירות  רשאי בית המשפט להרשות את העסקה בתנאים שייראו לו; ובשכירות של מקרקעין רשאי בית המשפט לעשות כן על אף האמור בחוזה השכירות.

 

 

 

23. תרופות כלליות בשל הפרת חוזה

 

התרופות הנתונות לצדדים לפי פרק זה באות להוסיף על הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ולא לגרוע מהן.

 

החוק האזרחי > התרופות הנתונות לצדדים לפי פרק זה באות להוסיף על הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970, ולא לגרוע מהן.

 

 

 

24. תחולת חוק השומרים

 

לענין חוק השומרים יראו שוכר כשומר שכר.

 

החוק האזרחי > לעניין חוק השומרים, תשכ"ז1967, יראו שוכר כשומר שכר שהמטרה של שמירת הנכס טפלה למטרה העיקרית של החזקתו.

 

 

 

25. קיזוז

 

חובות שהצדדים חבים זה לזה עקב השכירות ניתנים לקיזוז.

 

החוק האזרחי > חובות שהצדדים חבים זה לזה עקב השכירות ניתנים לקיזוז.

 

 

 

פרק ב: שאלה

 

26. מהות השאלה

 

שאלה היא זכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו, כשהזכות הוקנתה שלא בתמורה.

 

החוק האזרחי > שאילה היא זכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות, כשהזכות הוקנתה שלא בתמורה.

 

 

 

27. תחולת סעיפים

 

הוראות סעיפים 2 עד 5, 11, 1718, 20, 21, 22 ו25 יחולו, בשינויים המחויבים, גם על שאלה.

 

החוק האזרחי > הוראות סעיפים 2 עד 5, 11, 12, 17, 18, 20, 21 ו25 יחולו, בשינויים המחויבים, גם על שאילה.

 

 

 

27א. תחולת חוק השומרים

 

הוראות חוק השומרים יחולו על שואל.

 

 

 

28. אי התאמה (/שלילת התרופות)

 

(א) על אי התאמת המושאל יחולו הוראות סעיפים 6(א)(1) ו 6(ב), אולם היא לא תשמש עילה לפיצויים, אלא אם ידע עליה המשאיל בעת כריתת החוזה ואי-התאמה גרמה לשואל נזק ישיר.

 

(ב) הפרת חוזה שאלה לא תשמש עילה לתביעת אכיפה.

 

החוק האזרחי > (א) על אי התאמת המושאל יחולו הוראות סעיף 6, אולם היא לא תשמש עילה לפיצויים, אלא אם ידע עליה המשאיל בעת כריתת החוזה והשואל לא ידע עליה.

(ב) הפרת חוזה שאילה לא תשמש עילה לתביעת אכיפה.

 

 

 

29. סיום השאלה

 

(א) המשאיל רשאי לבטל את חוזה השאלה כל עוד לא הקנה את המושאל לשואל, אך הוא איננו רשאי לסיים את השאלה בתוך תקופתה אם מת השואל או אם המושאל דרוש למשאיל לצורך עצמו.

 

(ב) לא הוסכם על תקופת השאלה, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תקופה שהוסכם עליה מבלי לקבוע תקופה חדשה, יכול המשאיל לסיימה בכל עת.

 

(ג) גם אם הוסכם על תקופת השאלה, רשאי השואל להחזיר את המושאל תוך הזמן ולסיים את השאלה.

 

החוק האזרחי > (א) המשאיל רשאי לבטל את חוזה השאילה כל עוד לא מסר את המושאל לשואל, והוא רשאי לסיים את השאילה בתוך תקופתה אם מת השואל או אם המושאל דרוש למשאיל לצורך עצמו, והכל בהודעה לשואל זמן סביר מראש.

(ב) לא הוסכם על תקופת השאילה, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השאילה על ידי מתן הודעה לצד השני זמן סביר מראש.

 

 

 

30. העברת השאלה

 

בוטל

 

החוק האזרחי > השואל אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושאל או להשאילו בהשאלת משנה, אלא בהסכמת המשאיל.

 

 

פרק ג: שונות

 

31. שימוש בלי החזקה

 

בוטל

 

החוק האזרחי > הוראות פרק א' יחולו, בשינויים המחויבים, גם על זכות שהוקנתה בתמורה להשתמש בנכס שאין עמה הזכות להחזיק בו, והוראות פרק ב' יחולו, בשינויים המחויבים, על זכות כאמור שהוקנתה שלא בתמורה.

 

 

 

32  33

 

בטלים

 

החוק האזרחי > 32. הספר השני של המג'לה, במידה שהוא מתייחס לשכירות נכסים  בטל.

 

החוק האזרחי > 33. בחוק המקרקעין, תשכ"ט1969 4 –

(1)     בסעיף 3, במקום "תמורת דמי שכירות" יבוא "בתמורה";

(2)     סעיף 82 – בטל.

(3)     בסעיף 83, המלים "פרט לסעיף 82"  יימחקו.

 

 

 

פסיקה

 

סעיף 1 מהות השכירות

 

(1) הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב ד, סימן טו, עמוד רלז (ת"א, התשנ"ט) (להלן: 'משפטיך ליעקב'):

 

העובדות  ראובן השכיר את דירתו לשמעון. בחוזה נכתב כי השכירות היא לשנה ויש לשוכר אופציה לשכירות הדירה לשנה נוספת. כששה חודשים אחר תחילת השכירות מת המשכיר והיורשים תובעים את פינוי הדירה מיידית עוד בטרם תום שנת השכירות, ובוודאי שאינם מסכימים למימוש האופציה לשנה נוספת.

 

נפסק  השוכר יכול לממש את האופציה לשנה נוספת. הנימוקים  א. שכירות היא כמו ממכר, אלא שאין בה שינוי בעלות כי אם מכירת השימוש בלבד. ב. אופציה אינה התחייבות, אלא תנאי מתנאי השכירות. על כן, על היורשים לקיים אופציה זו כפי שעשה מורישם בחוזה השכירות.

 

 

(2) פסקי דין ביה"ד ע"י רבנות ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות, כרך ג, עמוד קנא (המועצה הדתית ירושלים, מהדורה ראשונה, התשנ"ד) (להלן: "פסקי דין ירושלים, דיני ממונות"):

 

העובדות  הצדדים חתמו חוזה שכירות לשנה. השוכר נתן למשכיר שלושה צ'קים. לאחר חתימת החוזה, דרש המשכיר שהשוכר יתן גם צ'ק ביטחון. השוכר התנגד בטענה שלא כך סוכם. בתגובה, המשכיר לא מסר לשוכר את החוזה ואת המפתח לדירה. לאחר כמה ימים הודיע השוכר שהוא מבטל את הצ'ק ואת חוזה השכירות. הוא תובע חזרה את הצ'קים. המשכיר, מנגד, תובע תשלום שכר דירה עד שימצא שוכר חלופי.

 

נפסק  השוכר לא יכול לבטל את השכירות והמשכיר יכול לפרוע את חוב השכירות מהצ'קים שבידו. אולם, על המשכיר לפצות את השוכר על הימים שמנע ממנו להיכנס לבית. הנימוקים  כיון ששלם מראש הוא זכה בזכות ההשתמשות בדירה ולכן אינו יכול לבטל את השכירות. גם המניעה של המשכיר מלהכנס לדירה אינה מבטלת את השכירות, אלא השוכר יכול לנקוט באמצעים נגד המפריע לו להכנס לדירה, כמו ביחס לכל אדם שמפריע לו להכנס בין אם הוא המשכיר בין אם הוא אדם אחר.

 

 

(3) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ח, עמוד רפ:

 

העובדות  הצדדים התקשרו לשם חתימה על שכירות דירה וסיכמו ביניהם תנאים שונים, כאשר, בין היתר, סיכמו כי דבר השכירות ייכתב. בינתיים, מסר המשכיר לשוכר את הקוד לפתיחת הדלת של הדירה והשוכר נכנס לגור בה, למרות שחוזה השכירות טרם נכתב. כעת תובע המשכיר שהשוכר יפנה את הדירה לאלתר כי לא חתם על ההסכם בכתב שהעביר לו לחתימה, וכן משום שלא שלם שכ"ד מראש. השוכר טוען כי לא חתם על ההסכם משום שכלל פרטים שלא הסכים עליהם. וכי הוא מוכן לחתום אך לשלם בסוף כל חודש, כפי ההלכה.

 

נפסק  השוכר חייב לחתום על חוזה השכירות ולשלם מראש. הנימוקים  כתב השכירות מהווה חלק בלתי נפרד מתנאי השכירות ולכן כל עוד הוא לא נחתם, לא חלה השכירות. וכיוון שהמנהג כיום שמשלמים דמי שכירות מראש, המנהג מחייב.

 

 

(4) תיק (אזורי ירושלים) 19/תשט"ו, פד"ר א, 346 (התשט"ו):

 

העובדות  אדם שכר דירה מחברה. החברה מכרה את הדירה ל'עדה הבבלית' כדי שתוכל להרחיב את בית הכנסת הנמצא בסמוך לדירה זו. השוכר טוען שיש לו זכות קדימה בקניית הדירה מדין 'בר מצרא'.

ה'עדה הבבלית' מתנגדת לטענה זו. (טענת 'בר מצרא' פירושה, שכל אדם שנכסיו הם בסמוך לנכס שעומד להמכר יכול לטעון כלפי הקונה: יש לי זכות ראשונים לרכוש את הנכס. אדם כזה מכונה 'מצרן').

 

נפסק  המכירה ל'עדה הבבלית' קיימת. הנימוקים  א. לפי דעת רוב הפוסקים, יש דין בר מצרא רק לבעלים של רכוש, אבל לא למחזיק ברכוש בשכירות. ולא עוד אלא, שאף לשוכר הדר בנכס העומד למכירה אין כל טענת בר מצרא. ואין לשוכר הדייר זכות לטעון טענת בר מצרא לגבי שכן שיש לו רכוש בשכנות לנכס הנמכר, שהוא בר מצרא לכל הדעות. ב. השוכר אינו נקרא מוחזק לגבי הלוקח שקנה את הנכס, מפני שלכתחילה הוא החזיק את הנכס לזמן מסוים בלבד, ולא על דעת שיהיה הקניין לעולם. על אחת כמה וכמה במקרה זה, שכל טענת השוכר בתור בר מצרא אינה אלא מדרבנן מדין 'ועשית הישר והטוב', בשעה שהלוקח מוחזק בנכס מדין תורה. ג. אם הלוקח קנה את הנכס בשביל הקדש, בשביל עניים או בשביל הציבור, לא חל על המכירה הזאת דין בר מצרא.

 

 

(5) תיק (אזורי ירושלים) 346/תשכ"ב, פד"ר ד, 239 (התשכ"ב):

 

העובדות  הנתבע קנה בניין על מנת להקדיש אותו לארגון חסד. אדם שגר בשכירות באחת הדירות בבניין, טוען שיש לו זכות קדימה בקניית הדירה שהוא גר בה, מדין 'בר מצרא'. הנתבע טוען כי רק שבועיים לאחר שקנה את הבניין בא התובע למחות על הקניין. כמו כן, הנתבע שילם כבר את כל הסכום עבור קניית הבניין וכן בוצעה גם העברה בטאבו.

 

נפסק  הקניה של הנתבע קיימת. הנימוקים  א. לפי דעת רוב הפוסקים, אין דין בר מצרא לבעל משכנתא או למי ששוכר את הרכוש, ובודאי שלאחר שהלוקח מוחזק אין להוציא מידו. ב. אין טענת בר מצרא למי שרוצה לקנות רק חלק מהרכוש. ויתכן שאף אם כמה מצרנים מוכנים לקנות את כל הרכוש בחלקים, יכול המוכר לטעון שרצונו למכור את הכל לאחד. ג. במקרה שיש הפסד למוכר אין טענת בר מצרא. ד. כשהקונה הוא מוסד צדקה או הקדש, אין כלפיו טענת בר מצרא, שכן לא חלה עליו החובה משום ועשית הישר והטוב.

 

 

(6) תיק (אזורי ירושלים) 939/תשכ"ב, פד"ר ה, 15 (התשכ"ב):

 

העובדות  בין אפוטרופוסים לבין בני זוג נחתם חוזה למכירת דירה, שהיתה מושכרת לאדם שלישי. בני הזוג שילמו דמי קדימה והתחייבו בקנס אם יחזרו בהם. השוכר את הדירה טוען שיש לו זכות קדימה לקניית הדירה בהיותו 'בר מצרא'. הוא מוכן לשלם למוכרים את הסכום ששילמו הקונים. הוא טוען שלא קנה את הדירה קודם לכן, מפני שהמוכרים דרשו ממנו סכום גבוה יותר מהסכום שקבלו עבור הדירה כעת. הנתבעים  המוכרים והקונים גם יחד  טענו שהתובע ידע זמן רב לפני שביצעו את הסכם המכירה על הצעת הקניה המוצעת ובסכום הנזכר, וגם נתנו לו שהות לקנותה לעצמו. עוד הם טוענים שהוא הפריע לקונים אחרים לקנותה ולכן מחירה של הדירה ירד. עוד טוענים הקונים כי גם הם מצרנים לדירה זו, כי דירתם הנוכחית נמצאת בסמוך לדירה שקנו.

 

נפסק  המכירה קיימת. הנימוקים  א. (א) אין תביעת בר מצרא נגד אשה, שכן אין דרכה לחזר אחרי מוכרי קרקעות. ומאחר שכבר קנתה אין להטיל עליה חובה מדין 'ועשית הישר והטוב' לחפש לקנות במקום אחר. (ב) ואף אשה שיש לה בעל, אין לטעון כנגדה שתסמוך על בעלה שיטרח ויקנה בשבילה. ב. אשה שקנתה בשותפות עם בעלה, אין המצרן יכול לסלקם גם מחלקו של הבעל, משום שלבעל יש קניין פירות בחלק של אשתו, ומתוך חלקה נעשה גם הוא בר מצרא . ג. לפי דעת רוב הפוסקים, אין לשוכר דין של בר מצרא. כמו כן, אין לחייב בדיעבד את המוכרים והקונים לבטל את חוזה המכירה ביניהם לאחר ששילמו דמי קדימה, שאז הם מתחייבים בעונש של 'מי שפרע'. ד. מכיוון שלא הסכים המצרן לקנות בשעתו במחיר המוצע על ידי המוכר, אינו יכול עוד לחזור בו ולתבוע זכותו כנגד הקונים כבר מצרא. ה. במקום שיש הפסד לא תקנו זכות למצרן.

 

 

(7) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות יא, עמוד רסח:

 

העובדות – שני אנשים שכרו חנות. המשכיר הודיע לשוכרים על סיום השכירות. השוכרים טוענים שנודע להם שהמשכיר ביקש לסיים את החוזה איתם מפני שהשכיר את החנות לשוכר חדש שיש לו חנות צמודה בשכירות. השוכרים הראשונים טוענים שיש להם זכות קדימה בשכירת החנות. הם מבקשים להוציא צו מניעה על השכרת החנות לשוכר החדש, ומודיעים שמוכנים לשלם כפי שסוכם עם השוכר החדש.

 

נפסק  תביעתם מתקבלת. הנימוקים  לדעת הרמ"א יש לשוכר דין של בר מצרא.

 

 

(8) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות יא, עמוד רפג:

 

העובדות  א' שכר חנות מב' לתקופה מסויימת, עם אופציה להארכה לתקופה נוספת. לקראת תחילת האופציה, מבקש המשכיר להוציא את השוכר מהמושכר בטענה שהפר תנאי יסודי בחוזה: שלא הפקיד צ'קים לביטחון עבור כל שנת שכירות מראש, כפי שהתחייב בחוזה וכפי שנתבקש לכך כמה פעמים. השוכר טוען כי אמנם לא הפקיד צ'קים מראש לביטחון, אך שלם את השכירות כל חודש במועד. הסיבה לכך שלא הפקיד את הצ'קים לביטחון הינה, משום שחשש שהמשכיר ימשוך בהם כספים מעבר למה שמגיע לו, כפי שעשה בצ'ק הראשון. בנוסף, השוכר מכחיש שנתבקש להפקיד את הצ'קים, וטוען שנתבע על כך לראשונה רק אחרי שתבע את המשכיר על נזילות ורטיבות בחנות. המשכיר מודה שבצ'ק הראשון רשם ומשך אלף ש"ח יותר ממה שהיה מגיע לו בגלל טעות בחישוב.

 

נפסק  א. נדחית תביעת המשכיר לביטול השכירות בגלל הפרת התנאי של הפקדת הצ'קים לביטחון מצד השוכר ובגלל שהתערערו היחסים ביניהם. ב. השוכר יפקיד מראש צ'קים לביטחון עבור כל שנת שכירות במזכירות בית הדין, והם ימומשו לפי החלטת בית הדין במקרה של פיגור או עיכוב בתשלומים. השוכר ישלם את שכר הדירה מידי חודש לחשבון הבנק של המשכיר. הנימוקים  א. אי הפקדת בטחונות לא נחשבת להפרה של תנאי החוזה, אלא אם כן הותנה על כך במפורש. ב. לא הוכח שהיחסים המעורערים ביניהם הם הסיבה להפרת החוזה.

 

 

 

סעיף 3 פרטים שלא נקבעו בהסכם

 

פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ד, עמוד סג:

 

העובדות  בעל הבית השכיר את דירתו לשוכר על פי חוזה שערכו ביניהם. בחוזה נאמר שהשוכר מחויב לשלם "הוצאות המוטלות על הדירה על ידי העירייה, כגון מים, שמירה, ניקיון וכדומה". בעל הבית טוען שבכלל זה גם מסי ארנונה. השוכר טוען שאין בכלל אלא מה שבפרט, ומסי ארנונה לא פורטו בין חיובי השוכר שכן הם חלים על המשכיר.

 

נפסק  טענת השוכר נדחית. הוא חייב לשלם את הארנונה ומסי ועד בית ואין לקזז חובות אלו משכר הדירה. הנימוקים  כיוון שכתוב בחוזה 'וכדומה' זה כולל גם ארנונה ושאר חיובים המוטלים על הבית.

 

 

 

סעיף 6 אי התאמה

 

(1) הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, חושן משפט חלק א, סימן עג:

 

העובדות  בעלים של מספר חנויות השכיר את אחת החנויות, אולם, התברר כי הוא אינו יכול לתת לשוכר את החנות שסוכמה, כי כבר נתן אותה במתנה לבנו ובנו מכר אותה לאחר. כשנודע לשוכר על כך, לא מחה, אף שידע שיקבל חנות אחרת. לאחר זמן רב, טען השוכר שמכיוון שאין המשכיר יכול לתת לו את אותה החנות בטלה השכירות. בינתיים לא נכנס השוכר לאף חנות.

 

נפסק  אם המשכיר יתן לו חנות באותה איכות כמו זו שסוכמה, אין השוכר יכול לבטל את השכירות. הנימוקים  רק כאשר השינוי גורם לשוכר לצאת מבית זה לבית אחר, הוא יכול לבטל את השכירות. טענה זו לא תקפה לפני שנכנס לחנות. ב. כיון שבתחילה הוא לא מחה, רואים שהוא נתרצה גם בחנות השנייה.

 

 

(2) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות יא, עמוד שפד:

 

העובדות  ארגון חסד תורני פרסם לפני חג הפסח מודעות המזמינות את הציבור להתארח במלון בהשתתפות רבנים ופייטנים. את השכרת החדרים לחג מסר הארגון לב'. בעקבות הפרסום הזמינה גב' א' חדרים במלון עבורה ועבור בתה ונכדיה, ובקשה מב' שיהיו בקומה תחתונה, משום שהעלייה במדרגות קשה לה. כמו כן, בקשה לסדר לה שולחן עם משפחה אחרת כדי שהיא, בתה ונכדיה ישתתפו בסדר שגבר יערוך אותו. כששלחה את הצ'קים לתשלום צירפה בקשה בכתב לקבל חדרים 'בקומה נוחה'.

גב' א' טוענת שלא קבלה את מה שהזמינה, והיא ומשפחתה עזבו את המלון ביום הראשון של חוה"מ בגלל עגמת נפש וסבל. על כן, היא ביטלה את הצ'קים שטרם נפרעו על חצי מהסכום הכולל, ותובעת בחזרה גם את מה ששילמה. לדבריה, כשהגיעו למלון לא היה מי שיקבל אותם ורק אחרי כמה שעות קבלו חדרים בקומה רביעית, לא כפי שבקשה. בחדר האוכל צירפו אותם בשולחן אחד עם משפחה חילונית כך שלא היה מי שיערוך להם את הסדר. במלון הסתובבו אנשים בלבוש פרוץ לעיני הילדים. התפילה עם הפייטן נערכה בלובי של המלון ללא מחיצה בין הגברים לנשים ובתוך ההמולה ששררה מסביב. המשטרה הגיעה כמה פעמים למלון בגלל תגרות וגניבות. ב' טוען כי כבר שילם את הכסף למלון ולפייטנים וביטול הצ'קים של א' גורם לו הפסד כספי. לטענתו, לפי התכנית היה כל המלון מיועד לאורחים מארגון החסד, אך בעל המלון הפר את התחייבותו והשכיר חלקים ממנו גם למארגנים אחרים. עוד הוא טוען שכיוון שבמכתב בקשה א' חדרים "בקומה נוחה", גם קומה רביעית בכלל זה.

 

נפסק  יש לפשר בסכום מסוים. הנימוקים  כיוון שכתבה בזמן התשלום 'קומה נוחה' גם קומה רביעית ביחס לעשר קומות נחשבת 'נוחה'. אולם יש להסתפק האם העובדה שהאווירה במלון לא התאימה למה שסוכם עם המזמינה, נחשבת כמום בגוף המקח, ולכן ראוי לפשר ביניהם.

 

 

(3) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ה, עמוד קג:

 

העובדות  ראובן השכיר חנות אחת ובה שירותים לפאנית (מוכרת פיאות), וחנות שנייה השכיר למתקן אופניים. על פי החוזה, כל זמן שהשוכרת של החנות הראשונה נמצאת בחנות יש רשות לשוכר של החנות השנייה להשתמש בשירותים שבחנות הראשונה. בין החנויות ישנו מעבר צר. הפאנית שילמה דמי שכירות מראש עבור חודשיים. מספר ימים לפני תחילת השכירות נתן לה המשכיר את המפתח על מנת שתוכל לעשות בה שיפוצים. לטענת הפאנית, גם לשוכר השני ניתן מפתח לחנות שלה. הפאנית מצאה אי סדר בתוך החנות, כמו כן, הפרוזדור הצר בין החנויות היה מלא באופניים. היא החזירה את המפתח למשכיר והודיעה לו שהחוזה הופר, מכיוון שלטענתה אין רשות למשכיר להכניס למושכר שום אדם בזמן שהיא לא נמצאת, אפילו לא לשירותים, וגם משום שהשוכר השני סגר לה וללקוחות שלה את המעבר. עוד היא טוענת, שעל ידי כניסת אנשים זרים לחנות יצא עליה שם רע בחוג הנשים הצדקניות שנכנסים גברים לתוך החנות, והדבר הזה יזיק לפרנסתה. היא תובעת את החזרת דמי הקדימה.

 

נפסק  התביעה מתקבלת. הנימוקים  השכירות נחשבת כמו מכר רק לעניין השימוש במושכר, אבל לא לעניין גוף המושכר. וכיוון שהקרקע נשארת בחזקת המשכיר, על המשכיר לעשות הכל על מנת להוציא את הגורמים המפריעים לשכירות.

 

 

(4) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ח, עמוד קסו:

 

העובדות  א' השכיר לב' חנות לפי חוזה שכתבו ביניהם. השוכר התחייב לשלם שכ"ד בתשלומים שנתיים מראש, ואף הפקיד על כך צ'קים מאוחרים. התשלום הראשון בוצע במועד. התשלום השני לא בוצע והצ'ק חזר. השוכר טוען שנודע לו, לאחר ששכר את החנות, שיש עליה צו סגירה בגלל חריגות בניה שבוצעו בה. הוא דורש מהמשכיר שיסדר את הרישיון וטוען שרק אחר כך ישלם הוא את שכר הדירה. המשכיר טוען שלפי האמור בחוזה, בדק השוכר את המצב החוקי של החנות לפני חתימת החוזה, והתחייב לסדר את הרישיון למקום. וזה לשון החוזה:

"השוכר מצהיר כי ראה, בדק ובחן את המושכר והחנות ואת מצב הזכיות בהן, לרבות האישורים הנדרשים לשם הפעלתם על פי כל דין, לרבות חוקי העזר של עיריית ירושלים. ידוע לשוכר שהמשכיר אינו אחראי להשיג רישיון מתאים לצורך הפעלת החנות והשוכר יהא אחראי להשיג רישיון מתאים בעצמו ועל חשבונו. וכל האחריות לשימוש במושכר כחנות חלה על השוכר בלבד, מבלי שיכול לבוא בטענות כלפי המשכיר".

עוד טוען המשכיר שאילו היה השוכר מקיים את חובתו לדאוג לרישיון החנות בזמן, לא היה מגיע צו סגירה. בינתיים, המשכיר הצליח לדחות את הצו בחצי שנה. המשכיר תובע את דמי השכירות לאלתר וכן החזר עבור הוצאות שהיו לו לסידור הרישיון הזמני לחנות. כמו כן, המשכיר טוען שהתקין, על פי דרישת השוכר, שיש במטבח, מדרגות חיצוניות ואיטום בגג, בטענה שפגמים אלו היו לפני תקופת שכירותו ועל כן אינם באחריותו. תחילה, סרב המשכיר לתקן משום שלטענתו השוכר בדק את המקום לפני שחתם על החוזה. אם היה דורש זאת אז, היה המשכיר מחייב בכך את השוכר הקודם. אך לאחר שהשוכר תלה את ביצוע תשלום שכ"ד בתיקונים אלו ביצע אותם המשכיר, ובכך הפסיד המשכיר את עלות התיקונים האלו.

 

נפסק  על השוכר לשלם למשכיר את חוב השכירות ושאר חובות שהתחייב בחוזה השכירות, כולל ההוצאות שהיו למשכיר בסידור הרישיון הזמני. הנימוקים  אדם לא יכול לטעון על חוזה 'לא הבנתי' או 'לא קראתי' או 'הסתמכתי על אחר'. המשכיר לא היה חייב לסדר את הרישיון ולכן על השוכר לשלם את הוצאותיו על כך.

 

 

סעיף 6א אונאה בשכירות

 

פסקי דין ירושלים, דיני ממונות יא, עמוד שעז:

 

העובדות  א' פנה לב', סוכן תיירות, כדי לשכור באמצעותו חדרים במלון מסוים לחג הפסח. ב' הודיע לו שבאותו מלון נשארו רק כמה חדרים פחות משובחים. א' שכר את החדרים הללו, תוך בקשה שאם יתפנו חדרים יותר משובחים יחליף לו אותם. כמו כן, בקש לערוך סדר פסח נפרד למשפחתו תמורת תוספת כסף, והדבר הובטח לו. הוא שילם סכום של 1500 דולר כתחילת פירעון עבור החדרים, ועוד 1000 ש"ח עבור התוספת של הסדר הנפרד. לאחר כמה ימים הודיע לו ב' שאכן התפנו חדרים מהרמה הממוצעת במחיר יותר גבוה, והוא החליף את החדרים. יומיים לפני החג התפנו שני חדרים מהרמה הגבוהה, ולפי בקשתו קבל אותם א' לפי המחיר הגבוה. א' הגיע למלון וגילה כי אחד החדרים צר וקטן. אך מכיוון שלא הייתה לו אפשרות לחזור הביתה, לא הייתה ברירה אלא לקבל את החדרים הללו. כמו כן, הסדר הנפרד שהוכן עבור משפחתו היה באולם הלובי ללא פרטיות.

א' סרב לשלם את המחיר הנדרש, בטענה שיש להפחית מהמחיר בעקבות החדר הצר והסדר שלא היה נפרד (הנהלת המלון פיצתה אותו והחזירה לו מחצית מהסכום אותו היה חייב לשלם עבור הסדר הנפרד). ב' עמד על כך שעליו לשלם על החדרים כפי שהתחייב, וא' שילם את רוב החוב הנדרש בשני צ'קים דחויים, למעט סכום של 1850 ש"ח. א' טוען שנתן את הצ'קים מחוסר ברירה בגלל ההמולה שנוצרה סביבו בחדר הלובי. הוא שכח שכבר שילם דמי קדימה, ואילו היה זוכר לא היה משלם את הצ'ק השני. מכיוון שכך, בטל א' את הצ'ק. ב' תובע את יתרת החוב שלא שולם וכן את הצ'ק שבוטל ועוד הוצאות משפטיות. א' כופר בתביעות כאמור.

 

נפסק  כפשרה: א. על א' לשלם לב' את סכום הצ'ק שביטל, בתוספת ההוצאות הבנקאיות שנגרמו לב' כתוצאה מביטול הצ'ק. ב. כפשרה, אינו חייב לשלם לו את התוספת של 1850 ש"ח. ג. שאר התביעות נדחות. הנימוקים  לפי חוו"ד שהגיעה מהנהלת התאחדות בתי המלון, החוק אינו מונע מבעל המלון להחליף לשוכר את החדר בתוך תקופת השכירות לחדר אחר, בתנאי שיהיה באותה רמה.

 

 

סעיף 13 דמי השכירות

 

(1) הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, חושן משפט חלק ב, סימן נה:

 

העובדות  בעל דירה תובע את שוכר הדירה לשלם את גובה השכירות, כפי שנכתב בחוזה השכירות שנחתם בין השוכר לבין בעליה הקודם של הדירה. השוכר טוען שהסיכום היה שהוא משלם כפי שמקובל בשוק, ולדבריו בחוזה השכירות נכתב סכום גבוה כי הבעלים הקודם הטעה את השוכר ואמר לו שזה הסכום המקובל בשוק. השוכר הוסיף שהוא מתכוון לתבוע את הבעלים הקודם שיחזיר לו את תשלומי היתר ששלם.

 

נפסק  הכלל הוא שיש לשלם כפי מנהג המדינה אלא אם נכתב בחוזה אחרת, ובנידון שלפנינו נכתב בחוזה אחרת. אולם, אם יצליח השוכר לזכות בערכאות ולהוכיח שהוטעה בחוזה, ישלם כפי מנהג המדינה ולא על פי החוזה, גם לבעל הדירה הנוכחי.

 

 

(2) הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, חושן משפט חלק ב, סימן נו:

 

העובדות  אדם קנה מחברו סחורה בסכום גבוה, ולכן הסכים המוכר שהקונה יניח את הסחורה במחסן שלו, בחינם, למשך חודשיים. שנתיים עברו והקונה עדיין לא הוציא את הסחורה ממחסניו של המוכר. המוכר טוען שהוא צריך את המקום, ותובע שכר עבור השימוש במקום.

 

נפסק  אסור לתובע להוציא את הסחורה החוצה, שלא תיפסל. אולם, הוא רשאי למכור חלק ממנה, ובמחיר שיקבל עבורה ישכור מקום אחר להניח בו את הסחורה. הוא רשאי לגבות שכר עבור השימוש במחסניו, רק עבור הזמן שעבר מאז שגילה דעתו שהוא לא מוחל על כך, וכפי השכר המשולם בשוק ולא יותר, גם אם היה יכול להשכיר לאחרים בשכר גבוה יותר ואפשרות זו נמנעה ממנו בגלל שהקונה לא לקח את הסחורה.

 

 

(3) הרב מיכאל בלייכר, שורת הדין ח, עמוד צט:

 

העובדות  במבנה בעל חמישה חדרים פעלו שני מוסדות: בארבעה מהחדרים פעל תלמוד תורה ובחדר האחרון פעל גן ילדים. העירייה תבעה תשלום דמי שכירות מהתלמוד תורה. התלמוד תורה שלם לעירייה את כל הסכום ותובע מבעלי הגן השתתפות יחסית בתשלום שכ"ד, כיוון שהגן משתמש בחלק מהמבנה.

 

נפסק  בעלי הגן צריכים לשלם את חלקם היחסי בשכירות המבנה. הנימוקים  נראה שהתלמוד תורה שלם על דעת שניהם, ולא התכוון לעשות חסד עם בעלי הגן ולפרוע את חובם. הסיבה שבגללה לא רצה מנהל הת"ת לעכב את התשלום עד שיתרצו בעלי הגן, היא רק כדי שהעירייה לא תוציא את התלמוד תורה מהמבנה ולא מפני שמחל.

 

 

(4) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות יא, עמוד רצג:

 

העובדות  ישיבה שכרה מהקדש דירות לצורך תלמידיה. על דירה אחת נערך הסכם שכירות בכתב, ובו נאמר שהשוכר הוא ראש הישיבה, לצורך השכנת תלמידים. על הדירה השנייה לא נערך הסכם בכתב, אך היה סיכום בע"פ שהשכירות תהיה באותם תנאים שבהם הושכרה הדירה הראשונה. בשנים הראשונות שלמה הישיבה שכ"ד, אך בשנים האחרונות לא שלמה. ההקדש תובע מהישיבה שכ"ד שחייבת לו. הישיבה טוענת שהיא בגירעונות, והתלמידים שהתגוררו בה בשכירות לא שילמו לה את שכ"ד. עוד טוענת הישיבה שכיוון שהדירות הן הקדש, גם ההשתמשות שלה בדירות היא לצורך הקדש ועל כן פטורה מתשלום. עוד נחלקו הצדדים על אחד מחודשי השכירות, שבעקבות עבודות שיפוץ בחנות בקומת הקרקע של הבניין  שנעשו ע"י בעל החנות  היו הפסקות חשמל בדירה במשך אותו חודש. לטענת הישיבה היא פטורה מדמי שכירות על אותו חודש, כי הדירה לא היתה ראויה למגורים בהעדר חשמל. לטענת המשכיר הפסקות החשמל לא היו באשמתו אלא באשמת בעל החנות, והן היו לסירוגין ולא כל החודש.

 

נפסק  הישיבה חייבת לשלם להקדש את שכר הדירות כפי שהתחייבה, בניכוי סכום מסוים עבור החודש שהיו בו הפסקות החשמל. הנימוקים  השכירות של הישיבה כלפי ההקדש חלה הן על הדירה שנכתב עליה חוזה והן על הדירות האחרות. אי יכולת לגור בדירה בתקופה מסוימת, שאינה באשמת המשכיר, איננה פוטרת את השוכר מתשלום דמי שכירות. כיוון שההקדש מקיים את ייעודו המקורי, אין לטעון כלפיו שגם פעולות הישיבה הן כסוג הקדש כדי לגור בחינם. בנוסף, היו שנים שעליהן הישיבה שלמה שכר דירה, ובכך גילתה את דעתה שהיא נכנסה להקדש שלא על דעת לגור בחינם.

 

 

(5) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ח, עמוד קלד:

 

העובדות  א' שכר דירה מב' בשכ"ד של 280 דולר לחודש לתקופה של שנה. כעבור שנה חידש את החוזה לשנה נוספת, אולם המשכיר העלה את דמי השכירות ל 350 דולר לחודש, והתשלומים היו אחת לחודשיים מראש. בתום השנה השנייה, סיכמו ביניהם בשיחת טלפון להמשיך את השכירות לשנה נוספת באותם תנאים. המשכיר שלח לשוכר בפקס חוזה לחתימה, אך השוכר לא החזירו חתום. השוכר המשיך לגור בדירה בחודשים הבאים, ושלם את שכר הדירה מידי חודש. לאחר מספר חודשים בקש המשכיר להעלות את דמי השכירות ל 500 דולר. השוכר טוען שאמנם לא חתם על חוזה אבל סוכם בע"פ שתנאי השכירות ממשיכים כשהיו. המשכיר טוען, שבפועל לא קיים השוכר את תנאי התשלום הקודמים, שהרי לפי אותם תנאים היה עליו לשלם לחודשיים מראש. השוכר טוען כי המשכיר הסכים לתשלומים אלה.

 

נפסק  לדעת הרוב, המשכיר יכול להעלות את דמי השכירות, שכן אי חתימת החוזה גרמה לכך שהשכירות לא חלה. לדעת המיעוט, אין המשכיר יכול להעלות את דמי השכירות, שכן השכירות נחשבת קצובה לשנה שלמה.

 

 

(6) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות א, עמוד צה:

 

העובדות  הצדדים חתמו ביניהם על הסכם שכירות דירה למשך מספר שנים. המשכיר טוען שהשוכר הפר מספר פעמים את תנאי התשלום ע"י איחור במועד התשלומים. מועד שהיה חשוב במיוחד למשכיר, כי היה עליו לשלם עבור שהיית בעלת הדירה בבית אבות, דבר שהשוכר היה מודע לו. והואיל והתשלום ותנאיו הם תנאי יסודי בהסכם, אע"פ שלא פורש בו שהוא תנאי לקיומו, טוען התובע שההסכם בטל.

 

נפסק  כיוון שגלוי וידוע שהמשכיר השכיר את הדירה רק מחמת הצורך שלו בכסף, בזמנים שקבע עם השוכר, כדי לשלם בהם את שהיית אמו בבית האבות, אע"פ שלא פירש בחוזה שסעיף התשלום במועד הוא תנאי לקיומו של החוזה, הפרת סעיף זה מבטלת את ההסכם כולו.

 

 

(7) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ב, עמוד עא:

 

העובדות  נציג ישיבה, השכיר את דירת הישיבה עפ"י חוזה השכירות. חודשי השכירות נגמרים ביום ה17 לחודש האזרחי. השוכר פינה את הדירה ב8 לחודש. נציג הישיבה תובע שכ"ד מלא לכל החודש (עד ה17 לחודש). השוכר טוען שהתובע שמע כי בדעתו לעזוב את הדירה ביום המדובר ולא מחה, ומכאן משמע שהסכים שביום זה תסתיים השכירות. עוד טוען השוכר שלוּ ידע שעליו לשלם עד היום ה17 לחודש, היה עוזב את הדירה מוקדם יותר. עוד טוען השוכר שקבל חשבון מוגדל של מים בגלל שהדירה שייכת לישיבה, ואילו ידע על כך היה פונה לעירייה ומודיע לה שזו דירה פרטית.

 

נפסק  א. אין הנתבע חייב לשלם שכ"ד אלא עבור הימים שדר בבית. הנימוקים  בשו"ע מובא, שבמקום שבו יש זמן קבוע לשכירות בתים והשוכר יצא קודם, צריך לשלם עד סוף התקופה. אולם, בענייננו, אין זמן קבוע לשכירות בתים. ב. אין הישיבה חייבת לשלם את הפרשי התעריף המוגדל עבור המים. הנימוק  כיוון שיש ספק על מי מוטלת האחריות, הישיבה מוחזקת בכספה ואי אפשר להוציא ממנה ולחייבה.

 

 

(8) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ט, עמוד רא:

 

העובדות  הנתבע שכר דירה בבניין בבעלות התובעים לפני כעשרים שנה. לטענת התובעים חשבו ומצאו שמשלם פחות ממה שחייב לשלם עפ"י החוק, החל מתום 15 שנה הראשונות של השכירות. הנתבע טוען כי התייעץ עם מומחה בדבר והוא משלם את מה שהחוק מחייבו לשלם. אמנם, בתום 15 השנה הראשונות היה חייב להוסיף אחוזים מסוימים על שכר הדירה, אך הואיל ולא נתבע על כך במשך יותר משלוש שנים, אינו חייב לשלם למפרע. את העלאות השכר שחייב משעת התביעה ואילך יש לחשב לפי שכ"ד ששלם עד כה, ולא לפי מה שהיה צריך לשלם לו היה נתבע בשעתו. התובעים טוענים מנגד, שהפטור אינו אלא על העלאות השכר שהיו מוסכמות על שני הצדדים ולא נתבעו, אבל בהעלאות שכר שהחוק מחייב אין פטור כזה.

 

נפסק  בית הדין מאמץ את חוות הדעת שקבל ולפיה חייב השוכר בכל סכום התביעה. טענת התיישנות אינה טענה עפ"י דין תורה.

 

 

סעיף 14 (ב) מועד התשלום ומקומו

 

פסקי דין ירושלים, דיני ממונות יא, עמוד רפח:

 

העובדות  א' השכיר חנות לב' במחיר של 2,500 דולר לחודש. בזמן ההשכרה היה שער הדולר כ4.5 ₪. לאחר שנתיים ירד שער הדולר ל4.30 ₪, וב' הסכים להמשיך לשלם לפי 4.5 ₪ לדולר. לאחר שנה נוספת כששער הדולר ירד עד כדי 3.25 ₪, הודיע ב' שהוא חוזר לשלם לפי השער היציג. א' טוען שמכיוון שבזמן חתימת החוזה לא היה צפוי שהדולר ירד כל כך, והחשש היה רק שיפסיק לעלות ויעמוד בשערו (לראיה, התנו כי במקרה שהשער היציג לא יעלה מעבר ל5% מהשער היציג שהיה בחתימת החוזה, יהיה המשכיר רשאי להעלות את דמי השכירות כל 5 שנים ב5% נוספים), על כן חייב השוכר לפצות את המשכיר על הפסדיו. עוד טוען א' שכבר חודשיים וחצי שב' אינו משלם את שכר הדירה, ולפי החוזה יכול המשכיר לפנותו על עיכוב של 7 ימים. משיב ב' שהצ'קים היו מוכנים בזמן, אלא שא' סרב לבוא לקחתם אם לא יהיו לפי השער שהוא דורש. עוד טוען א' שב' הפר את החוזה הפרה יסודית שבגללה ניתן לפנות אותו, שכן הוא התחייב כי במשך כל תקופת השכירות יהיו בידיו כל ההיתרים והרישיונות שידרשו כדין לצורך ניהול עסקיו במושכר, לרבות רישיון עסק, אולם אין בידיו רישיון כזה. ב' טוען כי להרבה עסקים אין רישיון והם ממשיכים להתקיים, ובכל מקרה ההוצאות והמיסים בגין הרישיון יחולו עליו ולא על המשכיר.

 

נפסק  א. תביעות הפינוי של המושכר בגלל הפרת החוזה ע"י השוכר נדחות. במידה ויהיו חיובים בגין רישיון העסק הם יחולו על השוכר. ב. בעניין שכ"ד קובע בית הדין החלטת פשרה, שכל עוד שער הדולר נמוך מ4.40 ₪, יוסיף השוכר 5% על השער היציג. הנימוקים  אמנם כאשר קבעו את התשלום לפי דולר הם לקחו בחשבון ששערו משתנה, אלא שנחלקו האחרונים האם שינוי משמעותי של שער המטבע מהווה הפרה יסודית של החוזה משום 'על דעת כך לא התנו'. ומכאן שאין להוציא את השוכר, אולם יש לפשר על תוספת מסוימת לשער הדולר היציג כאשר הוא נמוך מאוד. כמו כן, עיכוב חד פעמי של תשלום בשכר דירה, או התנאי של רישיון עסק אינם מהווים הפרה של החוזה.

 

 

סעיף 15 פטור מחובת התשלום

 

הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב ד, עמוד רנט:

 

העובדות  אדם שכר רכב לשבוע, והתברר שהמזגן בו מקולקל. השוכר החזיר את הרכב אחר יומיים. המשכיר תובע תשלום על היומיים לפי בסיס יומי, היקר יותר מבסיס שבועי. וכן תשלום על הנזק שנגרם למנוע, כיון שהשוכר נסע כאשר מד החום היה מתחת לקו האדום. השוכר תובע לבטל את השכירות שכן הרכב היה מקולקל כבר קודם, ולפצותו על ההוצאות שהיו לו מהבאת הרכב מהמקום בו שהה.

 

נפסק  השכירות בטלה. על הימים שהשתמש ברכב ישלם לפי המחיר הזול. הנימוקים  אדם לא שוכר רכב על מנת שיצטרך בעצמו ללכת לתקנו. דווקא במכירה אם יכול לתקנו אין זו טעות במקח, לא כן בשכירות.  בחישוב דמי שכירות יש לקחת בחשבון ששכר רכב ללא מזגן.

 

 

סעיף 16 שימוש במושכר

 

(1) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות א, עמוד מג:

 

העובדות  בעל בית השכיר את דירתו לשוכר, ראש ישיבה, בתנאי שכירות מקובלים בשוק. דובר ביניהם שהדירה מיועדת לפנימייה עבור שבעה תלמידים, ולפעמים יתווספו אליהם עוד שלושה. בעל הבית בקר בדירה כעבור כעשרה חודשים ומצא שיש בה כ 16 מיטות מוצעות. שכני הדירה סיפרו לו שבמשך תקופה ארוכה התגוררו בדירה כשלושים בחורים. התובע דורש הפרש דמי שכירות עבור מספר התלמידים הרב שגרו בדירה. כמו כן, תובע את עלות התיקונים הנדרשים בדירה כדי להחזירה למצב בו הייתה קודם שהושכרה, שכן הדירה איננה ראויה לשימוש כתוצאה מנזקים שעשו התלמידים, בין היתר כתוצאה מהדבקה מוגזמת של החלונות והדלתות לצורך איטום הדירה בזמן מלחמת המפרץ. הנתבע טוען שבמשך כחצי שנה לא היו בדירה אלא שני תלמידים בלבד, ולאחר מכן הצטרפו אליהם עוד שמונה תלמידים. בזמן מלחמת המפרץ הצטרפו אליהם יתר תלמידי הישיבה משתי הפנימיות הנותרות (שלא היו ראויות לאיטום), ובסה"כ עשרים וארבעה תלמידים. הנתבע מודה שבמשך חודש נוסף התגוררו בדירה יותר תלמידים מהמוסכם. על הנזק שנגרם כתוצאה מאיטום הדירה בזמן מלחמת המפרץ טוען הנתבע שהאיטום לא היה מוגזם, ורבים אטמו את דירותיהם באופן זה.

 

נפסק  השוכר לא צריך להוסיף דמי שכירות עבור הדיירים הנוספים שבאו לגור, אולם צריך לשלם על הבלאי הנוסף שנגרם כתוצאה מריבוי הדיירים וכן כתוצאה מאיטום הבית בגלל מלחמת המפרץ.  הנימוקים  נחלקו הראשונים, האם שוכר יכול להוסיף דיירים כאשר המשכיר עצמו לא גר בדירה. כמו כן, נחלקו האם כיוון שהדירה ראויה להשכרה צריך להוסיף על כל דייר שנכנס, כיון שהדבר שנוי במחלוקת אין להוציא מיד המוחזק. אולם, לעניין הנזקים בדירה המשכיר מוחזק ועל השוכר לתקן את הבלאי הנוסף שנגרם כתוצאה מריבוי הדיירים וכן כתוצאה מהאיטום של הבית.

 

 

(2) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות י, עמוד תכז:

 

העובדות  רב שכר ללא חוזה בית לדירתו, ממזכירות הישוב בו הוא מכהן. הרב הוסיף לבית מחסן, סורגים ומזגן, שתל דשא בגינה ויצק שביל גישה מהכביש אל פתח הבית. המחסן, הדשא והמזגן נוספו לבית בהסכמה שבשתיקה. הסורגים נבנו עקב אירוע חבלני שהיה בישוב, ואילו השביל נבנה בהסכמה מפורשת של המזכירות. לימים עזב הרב את הבית והחזירו לישוב, והישוב מכר אותו. הרב טוען שהתוספות שהוסיף לבית שייכות לו, והוא אף הודיע על כך למזכיר הישוב כדי שיידע את הקונה וישתדל להתנות את מכירת הבית ברכישת התוספות מהרב. הקונה טוען שלפני שקנה את הבית יידע אותו המזכיר רק באשר למחסן ולמזגן שהם של הרב, ומכל מקום לא התנה את הקניה ברכישת התוספות מהרב. לטענתו התוספות היו כלולות במכירת הבית, וכך גם משמע בחוזה. לדבריו, אין הוא מעוניין להשתמש בתוספות, והרב יכול ליטול את כל התוספות שהוסיף לעצמו. באשר למחסן, הוא עומד לפרק אותו ולבנות מחסן במקום אחר ומוכן להתחלק בו עם הרב. הרב משיב שהואיל והמחסן היה שלו מגיע לו מחסן חילופי באותו גודל.

 

נפסק  א. אין לחייב את הקונה לרכוש את התוספות שבצע הרב. ב. תביעתו של הרב מהקונה לקבל מחסן חלופי בחצרו באותו גודל של המחסן שבנה, אינה מתקבלת. אך בית הדין מקבל את הסכמתו של הקונה לתת לשימושו של הרב חצי מהמחסן החדש שיבנה בחצר ביתו, ונותן לכך תוקף של פס"ד. ג. בית הדין פונה למזכירות הישוב להקצות לשימושו של הרב מחסן אחר, וכאשר תאמץ המזכירות את פניית בית הדין, יהיה הקונה פטור מהאמור לעיל בסעיף ב'. הנימוקים  אין במקום זה מנהג של שכירות שאפשר לקבוע על פיו מה מותר לשוכר להוסיף על דירה מושכרת. בניית הסורגים על ידי הרב נחשבת כאילו נעשתה ברשות המשכיר, שכן בגלל האירוע הביטחוני חלה חובה על המשכיר להתקין סורגים. כל מה שמחובר לבית במסמרים שייך לשוכר ורשאי לקחתם. אך לעניין חיבורים בטיט, יש ספק בפוסקים ולכן הקונה מוחזק בהם.

 

 

(3) הרב צבי בן יעקב "נזק לכלי שאול" דברי משפט מאסף תורני בענייני אבן העזר וחושן המשפט, חלק ה, עמוד שד (מכון 'דברי משפט', מוסדות שירת דבורה. תל אביב התשנ"ח):

 

העובדות  במכללה לצילום משאילים לתלמידים ציוד צילום ומצלמות יקרות ערך. תלמיד שאל מצלמה והיא נשברה. למכללה יש ביטוח, אולם נחלקו הצדדים בשאלה מי ישלם את עלות ההשתתפות העצמית. התלמיד טוען שהמצלמה נשברה בעקבות חיבור פגום שהיה בה עוד לפני ששאל אותה.

 

נפסק  התלמיד פטור מכל תשלום שהוא. הנימוקים  מעמדו של התלמיד הוא כשוכר ולא כשואל, שכן השכרת מצלמות כלולה בשכר הלימוד שמשלם התלמיד למכללה. הנזק היה באונס ולכן הוא פטור. וכן יש לפוטרו מדין 'מתה מחמת מלאכה'.

 

 

סעיף 19 סיום השכירות

 

(1) תיק (אזורי ירושלים) 1689/תשכ"ה, פד"ר ו, 109 (התשכ"ו):

 

העובדות  אדם שכר יקב, ועזב אותו אחרי הודעה מוקדמת של שלשה שבועות בלבד. המשכירה טוענת שהיה צריך להודיע שנים עשר חודש קודם עזיבתו, וכי בשלב מסוים הוא הבטיח להודיע ששה חודשים קודם וכתוצאה מעזיבתו המהירה נגרם קלקול לחביות ולמכונות שלא רחץ אותם. השוכר טוען כי השכירות נקבעה לזמן קצוב, ובמקרה כזה לא חל החיוב של הודעה מוקדמת על הפסקת השכירות. כמו כן, טוען שלא עבד במכונות שלה אלא באביזרים שלו.

 

נפסק  יש לפשר בין הצדדים מדרכי שלום, ולחייב עד קרוב לשליש מהתביעה. הנימוקים  א. אם המשכיר תובע להוציא את השוכר מדירתו, המשכיר מוחזק בנכס ולכן הוא נאמן בשבועת היסת. אבל אם המשכיר תובע מהשוכר שימשיך בשכירות, הרי השוכר הוא המוחזק בממונו והוא נשבע שבועת היסת ופטור.  ב. בכרך די להודיע שלושים יום לפני עזיבה, גם בשכירות של חנות. ג. עזב השוכר את הנכס ללא הודעה מוקדמת וגרם הפסד למשכיר, נחלקו הפוסקים אם זה נחשב 'גרמא' ואינו חייב לצאת אלא ידי שמים, או שיש בזה משום 'דינא דגרמי' וחייב אף בדיני אדם, ומשום הספק אין להוציא מהמוחזק. ד. נשכר הנכס לזמן קצוב, אין צורך בהודעה מוקדמת על הפסקת השכירות, ויכול לצאת בזמן המיועד. ה. המשיכו בשכירות לאחר הזמן הקצוב מבלי לדבר על התנאים, ואין שם ראשי שנה קבועים להחלפת הדירות, נחלקו הפוסקים.

 

על פסק זה הוגש ערעור וערעור נגדי בבית דין הגדול, מובא במשפטי שאול סימן מ:

 

נפסק  אין לחייב את השוכר לשלם כל סכום שהוא כי הוא המוחזק, ואין להוציא ממנו ממון בלא ראיה.

 

 

(2) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות א, עמוד לט:

 

העובדות  בית מדרש שכר דירה לתקופה מסוימת. בחוזה ישנו סעיף המאפשר להפסיק את השכירות בתוך הזמן, בתנאי שהשוכר יודיע על כך שלושה חודשים מראש. השוכר אכן הודיע בתוך הזמן שהוא מסיים את השכירות כעבור שלושה חדשים. אך כחודש לאחר כתיבת המכתב, חזר השוכר וכתב שהוא מבקש להמשיך את השכירות כמתוכנן. בעל הבית טוען שאינו מקבל את חזרת השוכר, והוא דורש מהשוכר לפנות את הדירה בתאריך שהודיע במכתב הראשון. הוא מוכן להאריך את תקופת השכירות עד למועד הכתוב בחוזה, בתנאי שהשוכר יכפיל את דמי השכירות.

 

נפסק  השוכר יכול לחזור בו מהודעתו על סיום השכירות ולהמשיך את השכירות עד תום הזמן הכתוב בחוזה. הנימוקים  הסעיף המאפשר להפסיק את החוזה באמצע תקופה כמוהו כסיום החוזה, רק בתנאי שתאריך הסיום אכן הגיע והשוכר לא חזר בו מהביטול.

 

 

(3) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות יא, עמוד רפו:

 

העובדות  אדם שכר דירה כמה פעמים לתקופה של שנה כל פעם. בסוף כל שנה חתמו השוכר והמשכירה מחדש על החוזה. שנה אחת לא חתמו השוכר והמשכירה על חוזה, אך השוכר נשאר בדירה והמשיך לשלם דמי שכירות מדי חודש. במהלך השנה תבעה המשכירה את השוכר שיצא מיד מן הדירה, ואילו השוכר טוען שכיוון שההסכמים ביניהם היו שנתיים, השארותו בדירה כמוה כחידוש לשנה.

 

נפסק  השוכר צריך לפנות את הדירה בתוך שלושים יום. הנימוקים  שוכר שדר במושכר ללא חוזה, גם אם הוא נשאר כהמשך לחוזה קודם, די בהודעה מוקדמת של שלושים יום כדי לחייב אותו לפנות את המושכר. החוזה הקודם ממשיך דווקא לעניין גובה דמי השכירות. פתיחת התיק בבית הדין נחשבת כהודעת פינוי.

 

 

(4) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות יא, עמוד קסח:

 

העובדות  הצדדים חתמו על חוזה להשכרת דירה לשנה עם אופציה להארכה. במקום אחר בחוזה כתוב שהפסקת השכירות תהיה בהודעה של שלשה חדשים מראש. השכירות נמשכה כמה שנים וכעת מודיע המשכיר לשוכר שהוא מעוניין שהשוכר יצא בעוד שלשה חדשים. השוכר טוען שכיון שנאמר שהשכירות היא לשנה עם אופציה להארכה, השכירות מתארכת בכל פעם לשנה אא"כ תבוטל האופציה שלשה חדשים לפני סוף השנה. לכן הוא נשאר בדירה עד שיגיע אותו תאריך בו התחילה השכירות. עוד טוען המשכיר שזכותו לפנות את השוכר מהדירה בגלל הפרות שהפר את החוזה: א. לא שלם שכ"ד בגין חודש אחד. ב. השכיר את המחסן בשכירות משנה, בלי רשות בכתב מהמשכיר. ג. השכיר גם את הדירה מספר פעמים בלי רשות בכתב מהמשכיר, בניגוד למפורש בחוזה שאסור לו להשכיר בלי רשות בכתב. על שתי ההפרות האחרונות הוא תובע גם להחזיר לו את דמי השכירות שקבל השוכר. המשכיר נתק את הגז והחשמל בדירה.

 

נפסק  א. התביעות ההדדיות לתשלום דמי השכירות שקבל השוכר מהשכרת הדירה והמחסן, ומנגד החזרת דמי השכירות שקבל המשכיר עבור החודשים שהגז היה מנותק ועבור החודשים שהשוכר סבל בגלל הבניה בבניין, מתקזזות זו בזו. ב. השוכר יפנה את הדירה בתאריך שבו נכנס. הנימוקים  עיכוב חד פעמי של תשלום דמי שכירות לא מהווה הפרה של החוזה. תקופת האופציה זהה לתקופת השכירות הקודמת, אולם תקופת השכירות אחר האופציה לא דומה לתקופת השכירות, והמשכיר יכול להוציאו בהתראה של שלושים יום. המשכיר יכול להעלות את דמי השכירות רק לתקופה של אחר השלושים יום ולא יכול לדרוש למפרע את העלאת דמי השכירות.

 

 

(5) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות יא, עמוד קסג:

 

העובדות  אדם שכר דירה למשך שנה עם אופציה לשנה נוספת בתוספת שכ"ד מסוים. השוכר הודיע במועד על רצונו לממש את האופציה כמוסכם. בהסכם נאמר שזכויות השוכר ישמרו לו גם אם ימכור המשכיר את הדירה לאחרים. המשכיר אכן מכר את הדירה. הבעלים החדש של הדירה הסכים לחתום עם השוכר על אותו הסכם, אך הודיע לו שהוא עצמו נצרך לדירה, ולכן אע"פ שהוא חותם על הסכם האופציה הוא מבקש ממנו למצוא דירה חלופית, והוא עצמו יעזור לו למצוא דירה כזו. השוכר הסכים, אך למרות שהבעלים החדש הציע לו כמה דירות, הוא נשאר בדירה. הבעלים החדש טוען שלא הסכים לחדש את ההסכם עם השוכר אלא בתנאי שהשוכר יעבור לדירה חלופית אם תמצא כזאת, וכיון שאינו עובר ההסכם בטל. השוכר טוען שהוא לא נזקק כלל לחתימתו של הבעלים החדש על ההסכם. ההסכם חל מתוקף חתימתו עם הבעלים הקודם. עוד טוען הבעלים החדש, שזכותו לפנות את השוכר מהדירה בגלל איחור בתשלום שכ"ד חודשיים, ולפי הסכם השכירות איחור בתשלום דינו כהפרה יסודית של ההסכם. השוכר משיב שעיכוב חד פעמי בתשלום שכ"ד אינו מצדיק פינוי השוכר. עוד הוא טוען שלפי ההסכם היה על הבעלים החדש למסור כתובת להעברת התשלום, אך עד היום לא מסר כתובת כזו, והשוכר אינו חייב לחפש אותו.

 

נפסק  נדחית התביעה להוציא את השוכר. הנימוקים  ישנה מחלוקת האם המשכיר יכול להוציא את השוכר אם נפל הבית. ובמקרה זה, יש למשכיר היכן לגור אלא יותר נוח לו לגור בדירה זו, לכל הדעות אינו יכול להוציא את השוכר. כמו כן, אין בעיכוב של תשלום חודש אחד משום הפרה של חוזה השכירות, משום שההסבר של השוכר לעיכוב מתקבל על הדעת.

 

 

(6) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות י, עמוד שנז:

 

העובדות  אדם שכר דירה. בהסכם המודפס נכתב שהשכירות היא לשנה, ונוסף בכתב יד תאריך מדויק. עוד נכתב שם בכתב יד, שכעבור שלושה חודשים מתחילת השכירות רשאי המשכיר להודיע לשוכר על סיום השכירות כעבור 90 יום. עוד נכתב כי אין לשנות מתנאי ההסכם אלא בכתב, ושינוי שייעשה בע"פ אין לו תוקף, ובאם השוכר יעזוב את המושכר בתוך תקופת השכירות  בלא הסכמה בכתב מהמשכיר  יהיה חייב לשלם עבור כל התקופה. השוכר עזב באמצע השנה. המשכיר תובע תשלום עבור כל השנה, וכן הוא תובע חוב חשמל ומים שהשוכר לא שלם. השוכר טוען כי עזב את הדירה בהסכמה בעל פה עם המשכיר, ולולי הסכמה זו לא היה עוזב. עוד הוא טוען שהתוספת שנכתבה בכתב יד, המאפשרת למשכיר להודיע על סיום השכירות כעבור שלושה חודשים, משמעה שהשכירות היא רק לשלושה חודשים.

 

נפסק  מתקבלות טענות המשכיר בדבר תקופת השכירות שהינה לשנה שלמה, וכן בדבר תשלום חוב החשמל והמים. הנימוקים  מחילה של המשכיר באמצע תקופת השכירות לא מועילה וצריך קניין על כך. גם לפי הפוסקים הסוברים שמועילה מחילה, כיוון שיש ספק בין המשכיר לשוכר האם אכן הייתה מחילה, יד המשכיר על העליונה.

 

 

(7) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות י, עמוד שפא:

 

העובדות  שני אחים שכרו מיטות ללינה בדירה שבידי אדם שלישי. המשכיר טוען שהסכם השכירות נעשה על מנת שישכרו את המיטות גם לחודש ניסן, השוכרים טוענים ששכרו את המיטות בשכירות חודשיים וכיון שיצאו לפני ניסן אינם צריכים לשלם עליו. המשכיר טוען שאחד האחים ישן בדירה ליל ר"ח ניסן וחפציו נשארו בה במשך מספר ימים נוספים, ולכן עליהם לשלם גם על ניסן. עוד הוא טוען שהאח הראשון שכר את שתי המיטות כאחת גם עבור אחיו, על אף שחתימת הסכם השכירות היתה בינו לבין האח הראשון, והאח השני לא נכח. כמו כן, לפני חתימת ההסכם אמר לו שיצטרך לשלם גם עבור חודש ניסן, ועל דעת כן היה ההסכם מלכתחילה. האח הראשון מכחיש וטוען כי רק כחודש לאחר תחילת השכירות אמר לו המשכיר שיצטרך לשלם גם עבור ניסן. הוא סרב בטענה שלא סוכם כך, ותשובתו של המשכיר היתה 'בניסן נדון'. כמו כן, מכיוון שעזב את הדירה השכורה בסוף הזמן אינו חייב לשלם על ניסן. עוד הוא טוען שהוא שכר לעצמו ואחיו שכר לעצמו, ועל כן אין לתבוע אותו עבור אחיו.

האח השני שהופיע כעד בהסכמת שני הצדדים  טוען כי שניהם שכרו ביחד את המיטות עבור שניהם ושניהם התחייבו לשלם, ועדיין חייב לשלם עבור חודש אדר. כמו כן, הוא זוכר שלא דובר על תשלום חודש ניסן.

 

נפסק  האחים ישלמו את השכירות עבור חודש אדר. יש לפשר בתביעה עבור חודש ניסן בסכום מסוים.

 

 

(8) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ג, עמוד קמז:

 

העובדות  ראובן שכר בית משמעון לשנה. כעבור שנה האריכו את החוזה לשנה נוספת וגם התנו בחוזה שאם השוכר לא יאריך את החוזה יצטרך לשלם סך שלשים דולר מדי יום ביומו. לפני סוף השנה השנייה דרש המשכיר מהשוכר לחדש את החוזה לפי התנאים שבשנתיים הקודמות, או לפנות את הדירה. השנה השלישית התחילה, והשוכר המשיך לגור בדירה, אך לא חידש את החוזה ולא שלם שכ"ד, בטענה שעל המשכיר להוזיל את שכ"ד כיוון שהוזלו הדירות. המשכיר עמד על המחיר שקבעו, והשוכר עזב את הדירה. המשכיר תובע שכ"ד על כל הזמן שהשוכר דר בדירה. וכן תובע שכ"ד עבור חודש נוסף שבו עמדה הדירה ריקה, עד שהצליח המשכיר להשכיר את הדירה לאחר, או שלושים דולר ליום לפי החוזה. בנוסף, תובע תשלומים על מנת להעמיד את הבית כמו שהיה בתחילת השכירות.

 

נפסק  השוכר ישלם את דמי השכירות על כל התקופה שלא שילם ודר בדירה בפועל, אך לא ישלם על החודש הנוסף שבו עמדה הדירה ריקה. כשיוכיח המשכיר שהיה צורך בשיפוצים, יחויב השוכר בדמי השיפוצים. הנימוקים  כיוון שמדובר בשכירות לזמן קצוב, אי אפשר לשנות את דמי השכירות גם אם הוזלו בתים אחרים. אולם, על החודש שלא דר בו לא ישלם כי יש מחלוקת פוסקים ואי אפשר להוציא מהמוחזק.

 

 

(9) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ד, עמוד נז:

 

העובדות  התובע השכיר את דירתו לנתבע לתקופת שכירות כפי שקבעו ביניהם. השוכר התחייב לשלם עבור כל התקופה גם אם יעזוב את הדירה לפני כן. חודש אחד לפני סוף התקופה כעס המשכיר על השוכר ודרש ממנו שיעזוב את הדירה. השוכר עזב את הדירה ומסרב לשלם עבור החודש הנותר. טוען המשכיר כי לאחר שדרש ממנו לצאת מהדירה חזר בו והסכים שימשיך לגור עד סוף התקופה, ולכן הוא דורש שישלם לו עבור החודש הנוסף. השוכר טוען שהואיל ושכר דירה אחרת עפ"י דרישת המשכיר, אין הוא חייב לשלם עבור החודש הנוסף.

 

נפסק  אין לחייב את השוכר עבור החודש הנוסף. הנימוקים  אם המשכיר אמר לשוכר לצאת מהדירה, הרי זו מחילה על התקופה הנותרת. אמנם, אם אמר זאת דרך כעס נחלקו הפוסקים, אך להלכה אין להוציא מיד המוחזק ולכן השוכר פטור.

 

 

(10) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ו, עמוד מא:

 

העובדות  אשה שכרה דירה ל 8 חודשים. לאחר 4 חודשים עזבה השוכרת את הדירה בטענה שהדירה אינה ראויה למגורים מפני רטיבות וטחב, חלונות ודלתות מקולקלים, אינסטלציה מקולקלת והפרעת בניה של שכן סמוך על ידי היזק ראיה של פועלים זרים. המשכיר דורש תשלום עבור 4 חודשים נוספים שהתחייבה השוכרת לשלם בהסכם, בטענה שהשוכרת ידעה מראש לאיזה דירה היא נכנסת, וכלשון ההסכם: 'השוכר מצהיר כי בקר במושכר וכי מצא אותו ואת כל הציוד שבו ואביזריו במצב טוב תקין והולם את צרכיו, והוא מוותר על כל טענות וברירות מכל סוג שהוא לגבי המושכר'. לטענתו, אמנם הדירה המושכרת היא דירה ישנה, אך פירש לשוכרת מראש שאינו מתכונן להשקיע בשיפוץ הדירה, ובכל זאת תקן חלונות ודלתות ואינסטלציה לפי בקשת השוכרת. הוא מוסיף שאת בעיית הרטיבות והטחב ראתה השוכרת כבר בחודש הראשון, ואף על פי כן המשיכה לגור בדירה. גם דבר הבניה של השכן היה ידוע לשוכרת בזמן השכירות, ועל כן אינה יכולה לבוא בטענה על כך.

 

נפסק  התביעה נדחית. הנימוקים  ישנם מומים בבית שהעובדה כי השוכר ראה אותם בתחילה אינה מועילה לעניין מחילה. רטיבות, שהיא עניין בריאותי, לא ניתנת למחילה אף שהמשיכה לגור אחר שראתה זאת. מנגד, היזק ראיה של פועלים זרים אינו נחשב למום בדירה כי זה היזק חיצוני.

 

 

(11) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ט, עמוד רז:

 

העובדות  אדם שכר דירה למשך שנה. בתום השנה המשיכו הצדדים את השכירות מספר שנים נוספות. בשנים אלו שילם השוכר מראש עבור כל השנה בצ'קים דחויים, למרות שעל פי החוזה היה חייב לשלם בתחילת כל חודש. בסוף שנת תשס"ב הודיע השוכר שקנה דירה והשכירות שלו תסתיים בחודשים הקרובים 'כנראה בעוד חודשיים שלושה' ומכיוון שלפי חשבונו נותרה יתרה כספית בידי המשכיר מהתשלום לשנת תשס"ג, בקש השוכר לקזז זאת ולהמנע מתשלום שכ"ד עבור החדשים הבאים. המשכיר בקש מהשוכר להודיע מתי הוא עוזב את הדירה. השוכר נקב בתאריך מסוים שבו אמורה דירתו החדשה להיות מוכנה, אך לא התחייב לצאת באותו יום. התאריך הנקוב הגיע, והשוכר עדיין בדירה, המשכיר תובע שיצא ממנה. הוא טוען שאמנם סוכם בעל פה שהשכירות תמשך עוד מספר חודשים, אך זכותו שהוקנתה לו בחוזה הראשון להוציא את השוכר בהתראה של חודש, עדיין בתוקף.

 

נפסק  התביעה מתקבלת. על השוכר לפנות את הדירה עד התאריך שנקב. הנימוקים  כשמתעורר ספק בדין ודברים בין המשכיר לשוכר, יד המשכיר על העליונה.

 

 

סעיף 20 החזרת המושכר

 

(1) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ד, עמוד סא:

 

העובדות  אשה שכרה דירה. לאחר תום תקופת השכירות תובע בעל הבית תשלום עבור נזקים שהשאירה אחריה השוכרת בדירה, ובהם נזקי פיח בחדרים וכן נזקי נגרות של החלונות והדלתות, וזאת על סמך סעיף בחוזה השכירות שבו נאמר שהשוכרת מתחייבת להחזיר את הדירה למשכיר בתום תקופת השכירות באותו מצב כפי שקבלה אותה, פרט לבלאי סביר. המשכיר טוען שישנם נזקים בדירה שהם יותר מ'בלאי סביר', ואותם הוא תובע לשלם לו.

 

נפסק  על השוכרת לתקן את הנזקים. הנימוקים  חלק מהנזקים הם בגוף המושכר, ואותם חייבת השוכרת לתקן. גם הנזקים שהם לא בגוף המושכר אלא ב'נוי' הדירה, חייבת לתקנם, כיוון שהתחייבה במפורש.

 

 

(2) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות יא, עמוד תקיג:

 

העובדות  בני זוג שכרו דירה. בינתיים, תבע הבעל את האשה בבית הדין האזורי לגירושין, ועזב את הדירה. האשה והילדים נותרו בדירה לבדם. האשה לא הסכימה לתביעת הגירושין בביה"ד, ותבעה לדון בביהמ"ש למשפחה. עם תום תקופת השכירות של הדירה, תובע בעל הבית מהשוכרים לפנות את הדירה. האשה מסרבת לפנות, וטוענת שחובת הבעל להמשיך ולשכור לה את אותה הדירה. הבעל טוען שאינו חייב לשכור לה דווקא דירה זו שהיא גדולה ויקרה, ומוכן לשכור לה דירה אחרת באותה עיר שתספק את צרכיה וצרכי הילדים. בעל הבית טוען שהנתבעים חייבים לשלם לו עבור כל יום שהם נשארים בדירה מעבר לתקופת השכירות, כפי שנאמר בחוזה. הבעל טוען כי הוא מצידו כבר עזב את הדירה, ואינו חייב על הישארותה של האשה בניגוד לרצונו. האשה מצידה מוכנה לדון בזה עם בעל הבית בערכאות  או בביהמ"ש למשפחה או בביה"ד האזורי. אולם, הבעל טוען שלאור הוראת בג"ץ כי אין סמכות לביה"ד לדון בדיני ממונות, יש לקבל את דברי האשה כסירוב לדון בדין תורה.

 

נפסק  א. הבעל פטור מתשלום הקנסות על הישארות האשה בדירה השכורה לאחר תום תקופת השכירות. ב. בעל הבית רשאי לתבוע את האשה בכל מקום שימצא לנכון, כדין מסרבת לדין תורה. הנימוקים  אמנם, אין הבעל יכול להוציא את אשתו מדירה גדולה לדירה אחרת. אולם, מדובר כאן בשכירות כאשר תקופת השכירות פגה, והאשה ממילא צריכה לצאת מהדירה. אם היא אינה יוצאת לא ניתן לחייב את הבעל שכן הוא אנוס. יש אפשרות למשכיר לתבוע את האשה.

 

 

(3) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ג, עמוד קנה:

 

העובדות  תלמוד תורה שכר בניין לשימושו. הבניין סבל מנזקים שנעשו לו ע"י התלמידים. בעל הבית תובע את דמי הנזקים, כיון שמנהל התלמוד תורה התחייב בע"פ להחזיר את הבניין לתקנו. מנגד, תובע התלמוד תורה להחזיר לו את ההשקעה שהשקיע בבניין, כגון שער הכניסה וציפוי אספלט.

 

נפסק  השוכר ישלם את הנזקים. הוא רשאי לקחת את השער שהתקין, אך אינו רשאי לקחת את האספלט. הנימוקים  כיוון שהתחייב לתקן, מוטלת עליו החובה לתקן או לשלם על התיקונים. וכיוון שהשוכר בנה את השער ואת האספלט להנאת עצמו, אין המשכיר צריך לשלם לו. השוכר יכול לקחת את השער כי לא יגרם למשכיר נזק בלקיחתו. אך את האספלט אינו יכול לקחת כי יגרם למשכיר נזק בלקיחתו.

 

 

(4) פסקי דין ירושלים, דיני ממונות יא, עמוד שע:

 

העובדות  אדם שכר דירת מחסן, והתחייב להחזיר אותה במצב תקין ונקי כפי שקבל. המשכיר טוען שקבל בחזרה דירה מלוכלכת עם עובש בקירות ובמזרונים. הוא תובע החזר על ההוצאות שהוציא עבור ניקיון הדירה, צביעת הקירות ורכישת מזרונים חדשים. השוכר טוען שהשתמש בדירה שימוש רגיל, והעובש נגרם מהזעת הקירות בחורף כשהוצרך לסגור את שני החלונות הקטנים היחידים של הדירה כדי לא להתקרר. המשכיר טוען שהודיע לשוכר בתחילת השכירות, שהחלונות נועדו לאוורור. עוד הוא טוען, שהעובש במזרונים היה נמנע אילו היה השוכר משתמש בכיסוי המגן שלהם. השוכר מכחיש שנאמר לו שהחלונות מיועדים לאוורור וטוען כי כיסויי המגן היו גדולים מדי, וכי השתמש בכיסוי משלו, ושעל כל פנים כיסוי המגן לא היה מונע את העובש מהמזרונים. עוד טוען השוכר שהמשכיר ראה את הלכלוך והעובש בקירות ואמר שהוא מוחל לו על כך, ועל כן אינו יכול לשוב ולתבוע אותו על כך. המשכיר מודה שאכן הסכים לוותר, אך היה זה לאחר שהשוכר התחייב לקנות מזרונים אחרים. וכיון שהשוכר חזר בו בטלה המחילה. השוכר מצדו תובע את החזר דמי השכירות, משום שהיה עובש בדירה.

 

נפסק  כפשרה, על השוכר לשלם סכום כלשהו עבור המזרונים. שאר התביעות נדחות. הנימוקים  מחילת המשכיר על העובש נחשבת מחילה ואינו יכול לחזור בו. אולם, לגבי המזרונים היה על השוכר לנקוט בצעדים טובים יותר על מנת לשמור עליהם. וכיוון שלא הצליחו הצדדים להתפשר ביניהם, קבע בית דין פשרה.

 

 

סעיף 22 העברת השכירות

 

הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, חושן משפט חלק א, סימן עד:

 

העובדות  אדם שכר רכב עבורו ועבור עוד חמישה בחורים, במטרה לנסוע מעיר אחת לשנייה וחזרה. כשהגיעו לעיר השנייה שני בחורים החליטו להישאר במקום. אולם, הם פגשו אדם אחר שמעוניין לחזור במקומם, בתשלום. מי זוכה בתשלום של האדם הנוסף? המשכיר או שני הבחורים ששלמו על השכירות הלוך ושוב, והאדם הנוסף יושב במקומותיהם?

 

נפסק  מטעם ספיקא דדינא יש לפשר, חצי למשכיר הרכב וחצי לשני הבחורים שלא חזרו ושלמו על כך.

 

 

סעיף 26 מהות השאלה

 

הרב שלמה בן שמעון, שורת הדין ה, עמוד שצד:

 

העובדות  בגמ"ח לשמלות כלה הבטיחו לכלה שמלה עד תאריך מסוים. על סמך הבטחתם, הכינה הכלה שטר בטחון להחזרת השמלה וגם נתנה המחאה לצרכי ניקוי אם יצטרכו. שבוע לפני החתונה הודיעו לה שלא תוכל לקבל את השמלה. הכלה תובעת לקבל את השמלה, ואם לא תקבל, פיצוי על הכנת שטר הביטחון.

 

נפסק  הגמ"ח רשאי לחזור בו מהבטחתו לתת לה שמלה. אולם, אם הכלה ענייה הם חייבים מדין נדר. בעלי הגמ"ח פטורים מפיצויים על כתיבת שטר הביטחון, כי לא חייבו אותה לכתוב אותו. ואולם, אם אכן אמרו לה לכתוב, עליהם לפצותה על כך.

 

 

סעיף 27  תחולת סעיפים

 

פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ז, עמוד שעט:

 

העובדות  תלמיד שאל מכשיר טייפ מחברו בפנימיית הישיבה שבה למדו. לשניהם היה ידוע שהנהלת הישיבה אוסרת להחזיק את המכשיר בישיבה ובתחומיה. בחיפוש שערכה הנהלת הישיבה בחדרי הפנימייה נמצא המכשיר אצל השואל, והיא החרימה אותו. השואל הודיע להנהלת הישיבה שהמכשיר איננו שלו, אך סירב לומר מיהו הבעלים. ההנהלה הודיעה שהמכשיר יוחרם עד שיבואו הבעלים ויקבלו נזיפה. המשאיל חושש לגלות את עצמו בפני הנהלת הישיבה, ותובע את השואל, שכן שואל חייב באונסין. השואל טוען, שהמשאיל הוא הגורם לכך שאינו מקבל את הטייפ, שהרי הוא אינו רוצה לגלות עצמו בפני ההנהלה ועליו לעשות זאת מדין השבת אבידה. עוד הוא טוען שהמכשיר היה נתפס גם אם היה ברשות הבעלים מבלי שהיה שואל אותו.

 

נפסק  השואל חייב בהחזרת הטייפ או בתשלום עליו, והמשאיל חייב לגלות עצמו בפני ההנהלה כדי שיחזירו את הפיקדון המוחרם. הנימוקים  אין השואל יכול לומר למשאיל 'הרי שלך לפניך' אלא עד שיופיעו שניהם אצל ההנהלה. טענת השואל, שגם אם המכשיר היה אצל המשאיל ההנהלה הייתה תופסת אותו – אינה מתקבלת. כיון שיתכן שיש כאן מצוה מהתורה להשיב אבידה הרי שהמשאיל חייב לעשות זאת גם אם תגרם לו בושה מכך.

 

 

סעיף 27א תחולת חוק השומרים

 

פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ז, עמוד שנד:

 

העובדות  אדם שאל טרקטורון, והתדרדר לתהום, הטרקטורון ניזוק כליל ושבריו מושלכים בתהום. המשאיל תובע את דמי הרכב, לטענתו התאונה קרתה בגלל חוסר מיומנותו של הנהג לנהוג בטרקטורון בדרכי עפר קשות, וחוסר יכולתו לשלוט בהגה בדרכים אלו. השואל משיב שהוא נהג מנוסה ברכב כזה וגם הדרכים היו מוכרות לו, אלא שהרכב לא היה תקין וקשה היה לשלוט על ההגה. הופיע עד, שהעיד שנהג על הטרקטורון באותו היום ולדעתו הרכב היה תקין.

 

נפסק  יש לפשר בין הצדדים ולחייב את הנתבע בסכום מסוים. הנימוקים  כאשר החפץ המושאל ניזוק בפעולה שהיא מחמת השימוש בחפץ – השואל פטור, אולם במקרה זה יש ספק בכך האם ההיזק נעשה מחמש השימוש.